שקלובסקי[עריכה | עריכת קוד מקור]

שקלובסקי המנהיג של תנועת הפורמליזם הרוסית- יש מספיק חפירה על על מאמרו המפורסם של שקלובסקי על טריסטרם שנדי ולכן רק אציג את עיקרי הגותם של הפורמליסטים ושקלובסקי בראשם. 1. הפורמליסטים חתרו לבסס את חקר הספרות כדיספלינה בעלת מעמד מדעי ושיטתי. 2.הפורמליסטים ראו את ייחודה של הספרות לא באובייקט הייצוג(תוכן), אלא בשימוש הייחודי לספרות במדיום הלשוני(הזרה) ובדרכי העיצוב הספרותיות(תחבולה/ערטול התחבולה). 3. הם ראו בהזרה את תכליתה של הספרות, תכלית המבדילה אותה משימושים אחרים בלשון. 4.הם תפסו את התכנים כחומר שעל בסיסו פועלות התחבולות. הפניית תשומת הלב לתחבולה היא הדרך ליצירת אפקט הזרה. 5. הם ביטלו את ההבחנה בין תוכן לצורה ונתנו את הבכורה לצורא כמושא המחקר. 6. הם תפסו את התפתחות הספרות כנובעת מתוך עצמה(מהלך אוטונומי ופנים ספרותי), כלומר מותנת בשחיקתן של התחבולות ובצורך בהחלפתן.

מושגים חשובים: תחבולה- דרכי ארגון החומרים ביצירה. תחבולה מנומקת- היא זו שבה ארגון החומרים מוסווה או מתורץ על ידי יסוד כלשהו בעולם הבדיוני(ריאליזם כיצירת הזדהות של הקורא). ערטול התחבולה- היא זו שבה הארגון האומנותי והאפקטים שלו אינם מתורצים או מנומקים ביסוד מסתבר מתוך העולם המעוצב(ההקדמה של הספר נימצאת בפרק ה20).

דה סוסיר[עריכה | עריכת קוד מקור]

לאנג - השפה , מערכת הסימנים הסינכרונית שעליה הכל בנוי . פארול - מבע אקראי של השפה סימן מורכב ממסמן(הדימוי אקוסטי) ומסומן (המובן)

חשוב לזכור שהמסומן אינו רפרנט!

לאנג = לשון (langue בצרפתית), פארול = דיבור (parole בצרפתית) ושפה היא langage בצרפתית ומבחינת משמעות השפה היא מושג יותר כולל, היא מכילה בתוכה הן את הלאנג והן את הפארול.

עקרון השרירותיות ואופיו הקוי של המסומן הם שני עקרונות השפה.

הלשון מסמנת גבולות ליכולת שלנו לחשוב, לסימנים אין משמעות יש להם ערך(שווה).

המחקר של דה סוסיר הוא סינכרוני, הוא בודק את מצב השפה בתקופה נתונה ובוחן אותה כמערכת בעלת אלמנטים שאין להם משמעות אלא רק מתוך היחסים ביניהם ,כלומר בינריות במעמד שווה.

לוי שטראוס[עריכה | עריכת קוד מקור]

ביקר את הסטרוקטוליזם ואמר שלא ניתן דין וחשבון על יחסי כוחות ולכן המציא את מושג היחידות המיתיות של הניגודים הבינריים, היררכיה נוצרת רק בהקשר של טקסט מסוים, מיתוס הוא נסיון לפתור את הסתירה הזו בצורה אוניברסלית(למשל האדם נוצר מהאל) אבל את הסתירה אי אפשר לפתור ולכן תמיד יהיו מיתוסים

מיתוס מתקיים בתוך סטרוקטורה של אלמנטים גדולים (לא מילים או משפטים), כלומר, אשכולות נושאי משמעות ביחס לאשכולות אחרים. תפקיד המיתוס הוא לארגן סינתזה לסתירה אולם בפועל סינטזה כזו היא בלתי אפשרית ולכן תיאורטית יהיו אינסוף נסיונות למצוא מיתוסים חדשים מכאן נובע ש:

1.יש אינסוף סיפורים אבל כולם על הציר הסינכרוני ומה שנותן חיים למודל זו הסתירה - הסיפורים החדשים תמיד יהיו באותו מודל ויתפקדו במקום הסיפור הקודם לאורך זמן - כלומר הוכנסה דינמיות דרך המימד הדיאכרוני.

2.הכל בינרי

3.התבנית מובנית ויציבה ונוצרת בינריות חדשה ולכן הכל אוניברסלי

4.המיתוס מאפשר לסוביקט להיות יצור רציונלי בלתי משתנה ושלם המובנה על הדמיון והשוני עם האחר וזה מאפשר יציבות מוחלטת של המערכת הסטרקטורליסית

בארת[עריכה | עריכת קוד מקור]

בניגוד לדה סוסיר את בארת הקונוטציה מעניינת והמערכת החשובה היא הפארול. מיתוסים תרבותיים נבנים ברדגה שניה על מערכת הלשון. מיתוס זה דיבור שמכיל אוביקטים טעונים במשמעות ולמרות שהוא מעביר מסר הוא נתפס כטבעי לחלוטין. מיתוס מציג אידאולוגיה ויחד עם זה הוא מסתיר אותה (הבורגנות מנסה להסתיר בורגנותה ולכן היא מיתוס לעומת המהפכה שמכנה עצמה מהפכה ולכן היא לא מיתוס). הפונקציה של מיתוס היא להפוך תופעות חברתיות היסטוריות לטבעיות ומובנות מאליהן. ההבדל בין דה סוסיר לבארת הוא בשרירותיות , בארת טוען שחייב להיות קשר פוליטי בין המסמן למסומן ובנוסף יכולים להיות מספר מסמנים לאותו מסומן.(ודה סוסיר שהקשר הוא שרירותי כמובן).

לפי בארת סטרוקטורליזם הוא פעולה או פעילות לארגון העולם. האדם הסטרוקטורלי לוקח את העולם ומוסיף עליו את האינטלקט. סטרוקטורה היא לא מציאות ולא ארגון המציאות אלא היא סימולקרום שמוסר את העולם כפי שהוא או כפי שהיה, נוצר אוביקט לא אמיתי ולא רציונלי אלא פונקציונלי, כלי להפיכת העולם למובן לניתן לתפיסה - ולכן היחס בין המציאות לסטרוקטורה הוא לא 1:1. בארת אומר שסטרוקטורליזם היא בנית רצף מתוכנן מאד של פעולות מנטליות שמטרתן היא לייצר מחדש את האוביקט, העולם שבו מתבוננים דרך יצוג הפונקציות שלו. האוביקטים בעולם הם נטולי משמעות ולכן יש לבצע פעולה מנטלית כדי שזה ישא משמעות תוך כדי שימת דגש על הפונקציה של האוביקט - הפונקציה היא הסתרה ויש אינטרס לפעולה - חשיפת משהו שהיה מוסתר.

יאקובסון[עריכה | עריכת קוד מקור]

יאקובסון הבחין בין מרכיבי התקשורת והפונקציות שלהם, וחילקם לשישה:

1.המבע או השדר הוא הבסיס לכל תקשורת לשונית, הוא יכול להיות מילה, משפט או מאמר שלם, הפונקציה הפואטית מתמקדת במבע, שדר עצמו, ולא במוען, נמען וכדומה. התבנית שלה היא, בניסוחו של יאקובסון: "הטלת עיקרון שוויון הערך מציר הברירה לציר הצירוף". כוונתו היא, בניסוח פשוט יותר, לאנלוגיות. כאשר הפונקציה של השדר היא פואטית אנו בוררים מתוך כמה מלים נרדפות את המילה המתאימה לנו (ציר הברירה או ציר הסלקציה) וממשיכים בכך לכל אורך השדר (ציר הצירוף או ציר הקומבינציה) עד שאנו מקבלים שוויון ערך מסוים.קל להדגים זאת על ידי מצלול. את המשפט, "הלייש ישן שנת שיכורים", למשל, אפשר היה לנסח אחרת: "האריה ישן כמת". "לייש" היא מילה נרדפת ל"אריה" ו"ישן שנת שיכורים" הוא ביטוי דומה במשמעותו ל"ישן כמת". כאשר הנחה אותנו "עקרון שוויון הערך" בחרנו מלים שדומות זו לזו בתוך המשפט, כדי ליצור חזרה צלילית. הדגש הוא לא על מה שאמנו אלא על איך שאמרנו לטענת רומאן יאקובסון זהו המהלך שאנו עושים כאשר תכלית דיבורינו היא פואטית.

2.המוען הוא שולח השדר, הדובר, הוא יכול להיות דובר אחד או רבים הפונקציה האמוטיבית מתמקדת במוען, שולח השדר. עיקר תפקידה הוא להביע את רגשותיו של הדובר.

3.הנמען הוא מקבל השדר, כמו במקרה המוען גם הוא יכול להיות אחד או רבים ,הפונקציה הקונאטיבית מתמקדת בנמען, תפקידה הוא בקשה או ציווי או דרישה מהנמען. למבע, "העבר לי את המלח" יש פונקציה קונאטיבית.

4. צינור התקשורת הוא הדרך שבה עובר השדר הלשוני (גלי הקול בשיחה, גלי רדיו, טלפון או מכתב),הפונקציה הפאטית מתמקדת בצינור התקשורת ותפקידה לשמור על תפקוד תקין לכאורה של צינור התקשורת כמו המבע, "אני לא שומע אותך".

5.הקוד הלשוני הוא ההסכם בין דוברי שפה מסוימת למשמעות מילה מסוימת ולמה שהיא מסמנת (מסמן ומסומן),הפונקציה המטא לשונית מתמקדת בקוד הלשוני, בסימנים המוסכמים לשפה מסוימת, הן במילם והן במשפטים.

6.ההקשר הרפרנציאלי הוא ההקשר שבו נאמר המבע,הפונקציה הרפרנציאלית מתמקדת בהקשר (context) הרפרנציאלי, תפקידה הוא להעביר מידע. זו הפונקציה הכי מקובלת

יאקבוסון נותן מודל ונותן את אופן הפעולה - איך הדומיננטה נוצרת

פרופ[עריכה | עריכת קוד מקור]

פרופ אומר דברים זהים ליאקבוסון ונותן דוגמה בעזרת אגדות עם הוא ניסה להשוות בין כל מעשיות העולם - אין דרך לדבר על אגדות עם בלי ללכת לגורמים חיצוניים שבהם האגדה נוצרת ומתקיימת, כל זמן שנדבר על אגדות ודת אנחנו מדברים על אותו מישור, אותה פרדיגמה. אם מדברים על אגדה ועל החיים וננסה להבין משהו על אגדת העם מתוך המופע של האלמנט במציאות אנחנו שוגים בהבנת העולם זו לא המציאות המופיעה באגדה ולכן אי אפשר להשוות ביניהם - האלמנטים באגדה הם לא החיים. הוא מדבר על הקשר בין הסטרוקטורה לחיים - הסטרוקטורה מתייחסת לעולם ופותרת שאלות שהמציאות מעלה וכך יש מחויבות של שינוי סטרוקטורה כמענה לעולם. תפקיד החיים בתבנית היא השינוי, הטרנספורמציה. האופן בו המציאות נכנסת לאגדה הוא זה שבגללו נהיית טרנספורמציה. יש לפי פרופ מספר סופי של תבניות אגדה אבל כשנכנסת המציאות התבנית מתחילה להשתנות.

מרקס[עריכה | עריכת קוד מקור]

מרקס ופוירבך

לפי מרקס ההיסטוריה היא מלחמת מעמדות. הכל חומר והכל סובב סביב מעמדות - ההיסטוריה תגמר כשתגמר מלחמת המעמדות. פוירבך הוא הגליאני אולם טוען שהתודעה כוזבת והמציאות היא הדימוים שהחומר מארגן עבור עצמו - המציאות היא חומרית. כיוון שהכל חומר מכאן שאלוהים הוא שקר או דימוי ולכן יש לומר ש"אלוהים הוא שקר" - ככה האל יחשף כדמות, יסולק מן העולם ותיווצר אמת אותה אנשים יקבלו. מרקס אומר שפוירבך לא הולך עד הסוף כיוון ש:

1.אם הכל חומר גם הדימוי הוא חומר

2. כדי להפטר מהדימוים צריך להפטר מהחומר שיצר את הדימוי ולשנות את התנאים היינו את המצב החומרי שהביא לייצור הדימוי של אלוהים - האידאולוגיה.

ההויה קובעת את התודעה השתנות ההיסטוריה תלויה באדם ובתהליך היחס בין אמצעי הייצור לכוחות היצור. האדם כחלק מהמערכת יוצר התקדמות, לכן כאשר ההוויה תשתנה בהכרח ישתנו היחסים הכלכליים.


הרציונל הקפיטליסטי לפי מרקס

תכלית בעלי ההון היא לשלוט באמצעי היצור כדי להגיע לרווח. כדי להגיע לרווח בעל ההון צריך לשלם לפועלים כמה שפחות כסף ולמכור את תפוקת הפועלים בכמה שיותר כסף - היחס בין מה ששילם בעל ההון עבור ערך הסחורה נקרא הערך העודף. הרציונל הקפיטליסטי אומר שאם יעול היצור ישתפר העלות של היצור תקטן ובמקביל התשלום לעובדים ירד. טענתו של מרקס כי הקפיטליזם יקרו היא בזכות הרעיון שאם התשלום לעובדים יהיה נמוך לא יהיה להם כסף לקנות והצריכה לא תתקיים, יהיה עודף יצור ולא יהיה מי שיקנה. הקפיטליזם לא קורס בגלל שיש לו מנגנוני הגנה:

1.מנגנון כספי שמרכךאת אותה סתירה פנימית

2. מנגנון אידאולוגי - יצור דימוים שעיקר תפקידם הוא להסתיר את הסתירה בקפיטליזם, להשלות אותי שהסתירה לא קיימת.

לפי מרקס התנאים לאחר מלחמת המעמדות לא ידועים כל עוד הוא חי בהוויה מסוימת שקובעת את תודעתו.

מרקסיזם

תפיסתו של מרקס היא סטרוקטורליסטית, הוא מציע מודל טופוגרפי ע"י מטפורה של

מבנה "בסיס"- מכלול התנאים החומריים שהם אמצעי ייצור(משאבים, חומרים, מכונות, דלק , חשמל וכו),יחסי יצור (האופן בו היצור מאורגן) וכוחות יצור (בני אדם)

"בניין על" - המכלול הלא חומרי של החברה - בתי משפט, פרלמנט, אידאולוגיה, תרבות אמנות וכו'. לפי תפיסתו של מרקס "האדם הוא מייצר" (בניגוד לתפיסה הרווחת שהושפעה מדקרט שהאדם הוא יצור חושב)

פעולת היצור היא פעולה חברתית (למשל זיווג והקמת משפחה) לפי מרקס ההיסטוריה היא תהליך גובר של חלוקת עבודה עם דפוסים שונים בתקופות שונות (בעבר אדם אחד עשה את כל הפעולות מהתחלה עד הסוף, גידל דגן, קטף אותו, טחן אותו ואפה לחם ואילו היום יש פס יצור בו כל אדם עושה פעולה אחת בתהליך)

התהליך אינו ניטרלי אלא תהליך כוחני שבמהלכו מתבצע ניכוס של אמצעי הייצור מה שגורם לכך שלחלק יש בעלות על אמצעי היצור ולחלק אין לכן הם צריכים למכור את עצמם בתו סחורה. כלומר נוצר קונפליקט בעל 2 מעמדו - מדכאים ומדוכאים.

לפי מרקס בכל שלב היסטורי בחברה כוחות הייצור מתפתחים ומשתכללים ומגיעים לרמה כזו שיחסי הייצור לא יכול לארגן אותם לדוגמא הפאודליזם - כל האדמות בשייכות מעמד האצולה , והצמיתים עבדו את האדמה, הזינו עצמם מעבודת האדמה שילמו מס לאצילים. הטכנולוגיה הקפיטליסטית המבוססת על מכונות ודלק נכנסה לתמונה והמעבר בין הטכנולוגיות יצר מצב בו יחסי הייצור הקימים לא תואמים לכוחות הייצור - המעבר לפי מרקס תמיד קורה באופן אלים של מהפכה ביוזמת המדוכאים (המהפכה הצרפתית לדוגמא)

מרקס ראה את התהליך ההיסטורי כתהליך דיאלקטי - כלומר יש דפוס שחוזר על עצמו אבל יש התפתחות היסטורית - יש תכלית והיא המהפכה - לפי מרקס הקפיטליזם הוא הדפוס האנטגוניסטי האחרון כיוון שבקפיטליזם קיים חוק הערך העודף - תמיד יש פער בין מחיר המוצר לבין עלות המוצר - כלומר העובד מנוצל ומנוכר.

הניכור של העובד נוצר כיוון שאין לו קשר למוצרים שהוא מייצר , שעות העבודה שלו הן הסחורה - הפועל מנוכר מהסביבה, מהמוצרים ומעצם היותו בן אדם - זו סיטואציה חברתית כלכלית שהיא חלק מהמבנה הקפיטליסטי וזו הבעיה שתוביל לפי מרקס לסוף הקפיטליזם.

לפי מרקס צריך לשנות את המבנה החברתי, ולסיים את הניכור. אידאיולוגיה היא תודעה כוזבת , עיוות המציאות ע"י המעמד המדכא שמטשטת את הטבע החברתי ומצמצמת את יכולתו של הפועל לראות שהוא מנוצל, להתנגד ולהאבק.

לוקאץ[עריכה | עריכת קוד מקור]

לפי לוקאץ האדם רוצה עולם טוטאלי ,שלם שמכיל הכל בהרמוניה. היום טוען לוקאץ העולם כבר לא הרמוני משום שהרציונליות של הקפיטליזם- לייצר רווח - מולידה את חלוקת העבודה שיוצרת את אובדן קניין העבודה. נוצרת פרגמנטריות או קיטוע בגלל פס הייצור , והתשוקה לטוטאליות כבר לא קיימת.

לוקאץ תבע את המונח חפצון (ראיפיקציה) והסביר שהפועלים הופכים לסחורה ופועל תופס עצמו במונחים של ערך חליפין, תודעתו הופכת דמוית חפץ ולכן הוא נהיה פסיבי מול המציאות ומנותק מתהליכים היסטוריים, פועל לא רואה דבר מלבד הבקבוק שהוא מייצר ואין לו תחשות שלמות של קיומו - הוא מרגיש ניכור וזו טענתו כנגד הספרות הנטורליסטית - היא מייצרת תחושת יאוש פסיביות והכנעות מול הניכור.

לפי לוקאץ הרומן עוסק בהווה של האינדיוידואל ולא בטוטאליות של העולם ברגע שהאדם ינצל עצמו בכל רגע ויממש את התשוקה שלו הוא יחווה את העולם בטוטאליות , הרומן כז'אנר נותן לקורא את הגעגועים לטוטליות . הרומן הוא ריאליסטי מול המציאות הפרגמנטרית. לפי לוקאץ המרקסיסט יש סתירה פנימית בחלוקת העבודה שיוצרת סתירה פנימית בכלכלה כיוון שאין קניין. זו יוצרת עוד סתירה פנימית בעולם הפנימי של האדם, בתודעה - יש תשוקה לעולם טוטאלי אבל האדם יודע שהוא בסה"כ סחורה בעולם פרגמנטרי וקטוע. הרומן כמו למשל משחק כדורגל הוא דרך להסתיר את אותה סתירה פנימית לפי לוקאץ - זו הדרך שלי להגיד לעצמי שאני לא סחורה.

הניגוד שבין השתתפות בחויה לבין הסתכלות בה איננו מקרי, מקורו בעמדה היסודית של הסופר עצמו כלפי החיים ובעיות החברה. אצל פלובר, לתיאורו המפורט של שרטוט הסביבה יש משמעות עצמאית כיסוד מיסודות שלמות הסביבה אבל הדמויות אינן אלא קהל צופים, ומהוים עבור הקורא חלקים מרכיבים שוי ערך וסוג להרחשויות החשובות ולאלמנטים בסביבה, הם נעשים כתמי צבע בתוך התמונה. לפי לוקאץ פלובר וזולה היו לסופרים מקצועיים גרידא, סופרים לפי חלוקת העבודה הקאפיטלסטית, הספר הוא סחורה והסופר מוכר סחורה זו. התיאור לפי לוקאץ הוא תחליף ספרותי למשמעות האפית שאבדה מהעולם. הריאליזם המסורתי של בלזק וטולסטוי הוא הז'אנר המועדף והטוב כיוון שצריך לומר את האמת ולתאר את המציאות כמו שהיא. בכתיבתם הם מאפשרים להבין את התהליך שהוביל למצב של היום ובכך חושפים באופן אקטיבי את השינויים בתקופתם - אפרקסיס - תרגום פרקטי של הפילוסופיה המרקסיסטית.

בחטין[עריכה | עריכת קוד מקור]

שני המושגים הראשיים בהגותו הוא הדיאלוגיזם- יסוד פילוסופי שבו החוויה האנושית מושתת על דיאלוג ולא על חוויה אישית, האמת תמיד נצרת משתי תודעות לפחות. והטרוגלוסיה - תנאים חברתיים והיסטוריים שמביאים לשינוי ומיצרים את הנסיבות השונות. בניתוח מרקסיסטי ברגע שישתנו תנאי הייצור והצריכה, המבע יקבל משמעות שונה.

בחטין נותן תוקף אמת למבע משום שהוא מתקיים בין דובר ושומע , מוען ונמען. אצל יאקבוסון התוקף לאקט התקשורתי הוא של המערכת - בה הסובייקט הוא אלמנט שווה ערך למבע, לשדר וכו' ואילו בחטין לעומת זאת מעביר את התוקף לסובייקט, המבע הוא אמיתי רק מכיוון שיש אופק משותף, יש שיח.מבחינתו המבע הוא לא אלמנט יותר, הוא אמת בהכרח.

אם אין אופק משותף אין תוקף לאמירה. לפי בחטין אני נהיה עצמי דרך החשיפה שלי לאחר. אני מתקיים עד כמה שאני באקט תקשורת. בשביל בחטין, להיות זה להיות עבור האחר ורק דרך אחר להיות עבור עצמי. כיוון שהכינון העצמי נעשה דרך התקשורת עם האחר, אין התייחסות של בחטין לאלמנט המגע באקט התקשורת שהוא משרטט והוא מתחלף באינטר-טקסט. לפי בחטין אקט התקשורת הוא לא פעולה של מכונה אלא של סובייקט וסובייקט אחר שכבר קיימים ביניהם יחסים המתקיימים בגבולות השיח המשותף ולכן אקט התקשורת מקבל תוקף.

כאן מתחיל הדיבור על הדיאלוג האדם הוא לא רק אלמנט הוא מרכז יצירת משמעות - מה שנראה כמבע אחד מכיל בתוכו את ידיעת קיום האחר - דיאלוגיזם


התייחסות לרומן הספרותי

בחטין טוען שיש צורות דיבור לחלקים מסוימים בחיים החברתיים שלנו. אין מילה או צירוף מילים שהוא ניטרלי בכולם יש מאפיינים שמשפיעים עליהם. לפי בחטין בני אדם מתקשרים זה עם זה לא רק באמצעות ניגודים בינריים וחוקים תחבירים כפי שדה סוסיר טען אלא יש מסגרת מארגנת וחיבור בין צירי הזהות שמארגנים את האלמנטים בשפה - ז'אנר. דה סוסיר מתעלם מהעובדה שהשפה מתארגנת לז'אנרים שונים של שיח.

בחטין מרחיב את השפה מעבר ללשון אבל מארגן אותה כך שיוכל לבנות יחסים בין הז'אנרים עצמם. ברומן המשמעות נוצרת לא רק מדיאלוגיזם אלא גם מפוליפוניה , ריבוי קולות ותודעות שכולם שווי ערך ומעמד עצמאיים וניתנים לזיהוי והמשמעות נקבעת לא מתוך היררכיה אלא בגלל שהם מתקיימים בתנאים ואילוצים חברתיים כלכלים ופוליטיים שקובעים את משמעות המבע.

בחטין מנגיד בין 2 צורות האפוס והרומן אפוס - מציג עולם שלם ומושלם, מדבר על עבר מובחן מהמחבר, סיפור קדוש שאין מקום להתעמת איתו

רומן - עולם לא מושלם, לא גמור ופגום, שניתן לערבב בו ז'אנרים. הרומן נוצר בתחושת פגימות.

בחטין עומד בין הגל וקאנט למרקס. הוא הגליאני במובן שהעולם קיים עד כמה שהתודעה תופסת אותו אבל אומר שאין דיאלקטיקה - נשאר קונפליקט.

לאקאן[עריכה | עריכת קוד מקור]

לאקאן משתמש במודלים הביולוגים של פרויד ומסלק את התפיסה שהכול מתנהל בגוף. בהשפעת דב סוסיר ולוי סטרוס הוא אומר שהכול מתנהל דרך השפה.

לאקאן הפריד בין מסמן למסומן (בניגוד לדה סוסיר שטען שלא ניתן להפרידם כמו שני צדדים של אותו דף נייר) וטען שהם לא צמודים ולא מייצרים משמעות אחת קוהרנטית ומובנת והדגיש את המסמן, המסמן הוא הדבר שישנו הוא מייצר את המסומן, המילה חשובה יותר מהתוכן.

כל מסמן מכיל בתוכו את המסומן. הוא בו בזמן מצביע על ומבליע את החסר של המסומן. המלה אמא לא נותנת נגישות לאוביקט בעולם אלא רק מפרידה ביני לבין האוביקט בעולם באמצעות השפה.

לאקאן מקביל את האיד , האגו והסופר אגו של פרויד ל3 סדרים שמתקיימים בשפה.

הממשי - כשתינוק אנושי נולד, אין לו עדיין תחושה של נבדלות מהסביבה, או של אחדות פנימית. הוא אינו מסוגל לשלוט באבריו או בתנועותיו ואין לו ארגון-על המאחד את מצביו המנטליים השונים. התחושה של התינוק היא כאוטית, מפורקת, בלתי אחידה. היא בליל של תחושות שאין להן עדיין הגדרה. אין לו קביעות, יציבות רגשית, זהות, אבל הוא מצוי בזרימה פנימית מתמדת. החוויה שלו מקוטעת, לא המשכית, ודינמית. עם זאת, חוסר הזהות ואי האחידות, העדר ההגדרה העצמית, גורמים לו למצוקה.

הדמיוני - על פי המטפורה של לאקאן, בשלב מסוים, בין גיל 6 ל-18 חודשים, התינוק מביט במראה ומוצא שם את הפיתרון. מהמראה משתקפת אליו בבואה, דמות מתואמת, אחידה, ושלמה. הוא מתבונן בה ושואל "האם זה אני?", והוא מזהה את עצמו כאותה בבואה, הבבואה שבה הוא יכול לשלוט היא גירסה מואדרת של עצמו.

המראה מסמלת את השיקוף של דמות אחודה היוצר את תחושת הזהות אותה אנו מגדירים כ"אני", אנו מזדהים עם השתקפויות אלו ובאמצעותן מגדירים את עצמנו כ"אני", שיש לו תכונות מסוימות, וקווי מתאר ברורים. תחושת האני היא רק השתקפויות שמשקפים אלינו אחרים, היכל מראות. סביב חזיון תעתועים זה מאורגנים החיים במימד הדמיוני. העצמי שאנו קוראים לו "אני" הוא יצירה חברתית הבנויה מהשתקפויות של מבטי האחרים היא תחושה מאד נרקיסיסטית. האמונה שהבבואה היא אנחנו, היא כמובן טעות. ההשתקפויות שמשקפים לנו אחרים, כמו הבבואה במראה, אינן אנחנו. אנחנו מצויים בעבר השני של המראה, אנחנו איננו הבבואה. אלא שהבבואה נראית לנו שלמה ואין בה חסר, בעוד שהתחושה הפנימית שלנו היא שאנו עשויים מרסיסים, שאינם מתחברים לכדי שלם. לבבואה יש זהות בעוד שלנו אין. אנחנו דבר שאינו מוגדר, אנחנו "אין" ולא "דבר" שניתן לזהות אותו. לכן אנחנו מעדיפים לזהות את עצמנו עם הבבואה.בהזדהות איתה אנחנו הופכים למנוכרים כלפי עצמנו, מדמים את עצמנו לדמות כפי שהיא נראית מן החוץ, במקום להתייחס לתחושות שלנו.

הסמלי - הפיצול בין התשוקה ליצרים חברתיים , המקום בו ארגון העולם בשפה נושא משמעות שמאורגנת בחוקים ובסדרים דהיינו תרבות , מנהגים וכו. היכולת של הילד לזהות דברים ולהכיר באיסורים המחייבים לדחוק את התשוקה ולהתוודע אל הלשון. הסמלי הוא הסדר בשפה שממציא או מכתיב את הדמיוני. כשהילד מזהה את כניסת האבא ל"מבנה" הדואלי שלו עם האם ובמקביל להליך כניס השפה - אזהוא מכיר בהבדלים, הוא יודע שהדמיוני הוא דמיוני, הוא מבדיל בין דימוי למציאות, תחושת האומניפונציה (יכולת כל) נעלמת, הוא מקבל את עקרון המציאות.

הסמלי מאופיין על ידי הניגוד הכפול בין היעדרות לנוכחות. לפי לאקאן השפה תמיד קיימת לפנינו אנחנו נולדים לתוכה ולא יכולים להתנער ממנה והיא הדרך להנכיח משהו לעומת אשליה.

לפי לאקאן כל תשוקה היא נסיון למלא חסר. אנחנו מוגדרים ע"י חסר והמעבר של תשוקה בשרשרת סימנים אף פעם לא יגיע למשהו קונקרטי אלא יעבור מתחליף אחד לאחר - ממסמן למסמן. "הלשון היא הדבר שמצמצם את ההוויה לכלל תשוקה" - עצם הצמצום של משהו לתוך מילה (למשל כאב או תשוקה) אף פעם לא ישקף במלאות את המושג עצמו תמיד משהו יזלוג ולכן תמיד יהיה נסיון למלא לספק את את הצרכים באופן תמידי.

הדיבור על התשוקה לעולם יכיל בתוכו את העדר היכולת דרך התשוקה, המסמן מייצר את התשוקה הוא לא נותן גישה לדבר עצמו ולכן הוא לא רק מסמן את המושג אלא גם את חוסר יכולתו להגיע למסומן.

התשוקה היא מה שנשאר אחרי שכל צרכי התינוק סופקו התשוקה היא תמיד התשוקה של האחר שאני רואה בעולם הדמיוני שלי - התשוקה שלי להראות שלם בעיני האחר ולכן אף פעם אי אפשר להגשים את אותה תשוקה.

להבדיל מפרויד כשמנסה ללמוד מטקסטים על מבנה הנפש של סטרוקטורת המחבר או של הדמויות, לאקאן לא מנתח את הפיסכולוגיה של המחבר או של הדמויות אלא הוא עוזר למצוא בניתוח הסיפור את מנגנוני הקריאה והכתיבה - הוא עוסק ביחס בין המסמן לבין התוכן.

בנימין[עריכה | עריכת קוד מקור]

בעיניו הסובייקט מושפע מתהליכי הייצור. הוא בדק איך השינוי בהיסטוריה ובתהליכי הייצור (התפתחות הטכנולוגיה) משפיעים על התודעה וטען שהאמנות השתנתה, שינוי הבסיס (אמצעי טכנולוגיה) השפיע על האמנות - מבנה העל. יצירת אמנות היא גם חלק מהמערך האידאולוגי,ממבנה העל , ומצד שני היא נטועה בבסיס - יש לה אוטונומיה יחסית, היא ישות קיימת ואונטולוגית בבסיס המטריאלי.

בנימין מחזיר את מושג הרה-איפקציה, חפצון של לוקאץ.

ברגע שמתבצע שעתוק נאבדת ההילה. בנימין רוצה להבין איך נוצרת האשליה שיש הילה ביצירת אמנות? התשובה היא חפצון. היכולת של האדם המנוכר, החפץ, להגיע ליצירת אמנות מאפשרת לו לחוות עצמו כאינדיוידואל יחודי. הטכנולוגיה הובילה לכך שהאמנות נוצרת עבור ההמון.

בניגוד ללוקאץ שטען שהאמנות היא מימטית וריאלסטית, ומתאפיינת ברציפות והרגלות, בנימין טוען ההפך, תפקיד האמנות היא לשבור את כללי המציאות וצריכה לגרום להלם ולהזרה (דה אוטומטיזציה) כדי לחשוף את האידאולוגיה. לפי בנימין אובדן ההילה ויצירת האמנות כמוצר צריכה להמונים הוא דבר שיכול לגרום מהפכה.

ההרגל של ההמון לראות מול עיניו אמנות מסתירה את היכולת לראות את העולם באופן ביקורתי כלומר, הפשיזם ניסה לעשות אסתטיזציה לפוליטיקה - להסתיר את האמת. אל מול האמנות הפופולרית קיים האוונגרד, שמיצר הלם והזרה.מה שמאפיין את הפשיזם זה שהאני מומר בכלל, בלאום. הפרט מבוטל ואין לו כח אינדיוידואלי אלא הוא אחד מהמון.בתור מרקסיסט בנימין דיבר על כך שבמהפכה הקומוניסטית ההמון מונע מכוח החזון האוטופי, האינדיוידואל מכיר במצב הדיכוי בו הוא שרוי ועקב כך יש אחדות בתנועת האינדיבידואלים מתוך הכרה עצמית.

שיא הטכנולוגיה הוא בקולנוע שהוא יכול להיות גם פוליטי וגם לא פוליטי, גם נטורליסטי וגם ביקורתי.

הפן המהפכני הוא הפוליטיזציה של האסתיקה (היכולת לגרום לצפיה ביקורתית , אוונגרד או דאדא) והפן הפשיסטי הוא האסתטיזציה של הפוליטיקה (היכולת להסתיר אידאולוגיה במסווה אמנותי)

אלתוסר[עריכה | עריכת קוד מקור]

אלתוסר מחבר בין מרקס ללאקאן.

שאלתו העיקרית היא מדוע אנחנו משיכים להתקיים במערכת הקפיטליסטית וממשיכים לחזק את המעגל הקפיטליסטי בהסכמה?

תשובתו היא שיש מנגנונים מדינים דכאניים (RSA) ומנגנונים אידאולוגיים דכאניים (ISA). גראמשי דיבר על כך שההגמוניה שולטת דרך הסכמה ולא דרך עימות, ולא צריך לחשוב על מערכת יחסים של שליט ונשלט במושגי מאבק אלא במושגי הסכמה.

אלתוסר זיהה את המנגנונים שמביאים להסכמה אידאולוגית והיא דרך התרבות. הוא מציע את פעולת ההסבה - אינטרפלציה-הפיכת האינדיוידואל לסוביקט. האינדיוידואל מובחן מההמון ויכול לשפוט את עצמו ולהסתכל על עצמו מבחוץ. פעולת האינטרפלציה היא כשהאינדיוידואל מוותר על ייחודו והופך להיות נתון למערכת חברתית , להיות כפוף לעמדה ההגמונית.

האידאלוגיה היא פרקטיקה של האינטרפלציה. שלב זה זהה לשלב של הכרת המציאות על ידי לאקאן - בשניה שמתחיל השלב הסמלי מתחילה עמדה ביקורתית. אידאולוגיה היא סדרה של פעולות פרקטיות שמיצגות את הנרקסיזם שלי שמתוכו אני חווה את העולם כאילו הוא עצמי, כאילו כולם שיקופים שלי ומכאן קבלת ההגמוניה. כדי להגיע לעמדה ביקורתית צרי לצאת מתוך המדומין ולהבין את הסמליות בפעולותי - העובדה שאני הולך לבי"ס היא ברורה לי וטבעית כיוון שהיא שלמה ואחידה - היא בשלב המדומין. ברגע שאבין שההגמוניה רוצה שאלך לבי"ס זה מקביל למעבר לשלב הסמלי בו אני אתחיל לפתח ביקורת.

האינטרפלציה היא פעולה כפולה - היא גם מאפשרת לי להיות סוביקט בעל דעה אבל מעצם קבלתי עמדה זו אני נכפף להגמוניה ומקבל אותה כך שבפועל אני נענה לאידאולוגיה בו בזמן. כשאני הולך להפגנה אני מספק את צרכי הנרקסיסטים כאילו הצלחתי להתנגד לשלטון ובו בזמן עשיתי זאת לפי חוקי המדינה וההגמוניה.

במצב בו אנשים יהיו בשלב הסמלי ויבינו את עבודת האינטרלציה מהצד הם יתנגדו לה וינסו ליצור מהפכה - היא תצליח רק אם האידאולגיה לא תצליח להקדים אותה.

ג'ימסון[עריכה | עריכת קוד מקור]

מציע את שיטת המחשבה הדיאלקטית בתור כלי מרכזי בפרשנות התרבות. הוא מקבל את התפיסה שהמציאות היא טוטלית ואחדותית, מה שקורה לי משפיע על אחרים ולהפך - גם שהטוטליות מתקדמת לכיוון מסוים אבל ג'ימסון לא פוסל את הקיטוע בניגוד לוקאץ.

ג'ימסון מציע מודל פרשני , שיטה לקריאה פוליטית של הטקסט, הלא מודע הפוליטי שמבצבץ בטקסט. הטקסט הוא לא רק שיקוף של ההיסטוריה אל הוא גם חלק ממנה. יצירה היא אינה אוטונומית תפיסה כזו היא אשליה, ההיסטוריה היא לא נרטיב אבל היא נגישה דרך הנרטיב בטקסט. לפי ג'ימסון יש מציאות מאחורי הטקסט אבל אין גישה אליה - אפשר לגעת בהיסטוריה רק דרך פרשנות - זה מעין פרדוקס ההיסטויה גם בתוך הטקסט וגם מחוצה לו.

פרשנות הטקסט צריכה להעשות בהסתכלות על הטקסט ועל מה שמאחוריו - אם לא הפשנות תהיה חלקית

הוא מציע מודל שיש לו 3 אופקים בעלי אותו מרכז

א. המושא לפרשנות הוא הטקסט עצמו - התיחסות להקשר.

ב.המושא הוא כבר לא הטקסט עצמו אלא שדות השיח הקולקטיביים - צריך לראות בשיח המעמדי דיאלוג והפרשנות תחשוף את העובדה שהטקסט משמר קול אחד ודוחק קול אחר או מנכס אותו, כלומר יש מעין ביטול של הדיאלוג. למשל - ג'אז או מזרחית זו מוזיקה עממית של התנגדות ואז ההגמוניה מנכסת אותו אליה ללא הקול הפוליטי.

ג.מושא פרשנות היסטורי - ננסה לראות איך אופני היצור מתבטאים בטקסט.

ג'ימסון מצד אחד עוקב אחרי השברים וההטרוגניות של הטקסט כמו אלתוסר) ומצד שני תמיד יקרא אותם בתוך מערכת שכוללת שברים (בשונה מלוקאץ) הוא מתעקש שכל ההבדלים מתקיימים במערכת אחת - עלינו להבין את שדה התרבות באופן כללי ואז לגשת ליצירה.

Community content is available under CC-BY-SA unless otherwise noted.