דיי בקצרה (על פי מאמר שמצאתי באינטרנט): לפי לוקאץ' המרקסיסט: התיאור כשלעצמו, תיאור שאינו נובע מהפעולה או מסביר אותה(התיאטרון אצל זולא, התערוכה אצל פלובר) אינו משקף את המציאות. המציאות היא מבנה אחדותי המתפתח בכיוון מסוים (החברה הקפיטליסטית), והצורה הנכונה שתשקף את המציאות הזאת היא יחסי הגומלין בין הפעולה לבין הפרט ונסיבות חייו (מרוץ הסוסים של ורונסקי). ומכאן מתחייבת ביצירה שרשרת אירועים סיבתית(סיפור) ואין בה מקום לתיאור עצמאי מהאירועים, שאינו תורם לעיצוב הסיבתיות.

יאללה יש עוד הרבה לחפור פה ואין לי כוח...תשלימו אותי אנשים יקרים! (נדב)

תשובה נוספת: לוקאץ' הינו חוקר ספרות מרקסיסט אשר פרסם את מאמרו סיפור או תיאור בכדי להבחין במוטיבציה של המחבר. הוא רצה לברר שני מושגים: הפואטיקה של הסיפור והפואטיקה של התיאור. הוא עשה זאת דרך הבחנה בין בשלושה ז'אנרים מרכזיים: הראשון הנו הנטורליזם אשר שייך לפואטיקה של התיאור, השני הוא הראליזם הסימבולי והשלישי הוא הראליזם הקלאסי. שני האחרונים שייכים לפואטיקה של הסיפור. הנטורליזם הנו מובהקות התיאור, הכתיבה הנטורליסטית מאפיינת סטטיות, תיאורים מדויקים של ההתרחשות ללא התקדמות. הראליזם הסימבולי הנו ז'אנר ראליסטי המורכב מאנלוגיות וסימבוליקה, כלומר המשמעות בסיפור חבויה מאחורי סמלים המשמשים כאמצעים רטוריים. הראליזם הקלאסי הנו הז'אנר המייצג את המתרחש במציאות כפי שהיא. לוקאץ' כמרקסיסט מתנגד בראש ובראשונה לנטורליזם מאחר והוא פועל על פי הפואטיקה של התיאור אשר היא אינה משקפת את הקונפליקטואליות במצב החברתי ומסתירה את הסיבתיות. לוקאץ' תובע את מונח השיקוף אשר מורה כי הספרות צריכה לשקף את המציאות הקיימת ולא לקחת פרגמנטים מתוכה ולתאר אותם מחוץ להקשרם הרחב. גם הראליזם הסימבולי חוטא בעיניו של לוקאץ' מאחר ויצירה המשתמשת בכל כך הרבה אמצעים רטוריים מראה כי קיים אי סדר בעולם וכי קשה לשנות את המציאות הקיימת. הראליזם הקלאסי הנו הז'אנר הספרותי אשר מתאר בעזרת הסיפור את המציאות כפי שהיא, לוקאץ' טוען כי זהו הז'אנר החושף בפני האדם את האידאולוגיה של הבורגנות וכך זה יכול לגרום לו לרצות לשנות זאת וליצור את המהפכה. לוקאץ' הדגים דרך ארבעה סופרים (זולא-נטורליסט, פלובר- ראליזם סימבולי, טולסטוי ובלזק, ראליזם קלאסי) איך הכתיבה שלהם הושפעה מהתקופה בה הם כתבו את יצירתם, בעוד שזולא ופלובר כתבו מתוך עליית הבורגנות, טולסטוי ובלזק כתבו בזמן המהפכה וכך חושף לוקאץ' את ההוויה המעצבת את התודעה כפי שמארקס אמר.

ועוד אפשרות (אור): לוקאץ' הוא הוגה מרקסיסט, ומכאן שהנחת היסוד שלו ביחס לספרות היא מטריאלית: הספרות חלק ממכלול ייצור חומרי, מתפתחת עם החברה ולא כשלעצמה, ועל כן אמורה לנהל יחסי גומלין עם המציאות. בהקשר זה מזהה לוקאץ' את התיאור כטכניקה שעשויה להיות יפה, ואולם היא תחליף ספרותי למשמעות האפית שכבר אבדה מן העולם. בד בבד, על הדמות ברומן לחתור למימוש עצמי, שכן האלטרנטיבה היא להיות מחופצנת באמצעות הטכניקה הספרותית (התיאור). מכאן, לוקאץ' מבחין בין יוצרים ה"משפרים" את יצירתם באמצעות סיפור, היינו שיקוף המציאות הקונפליקטואלית והדינמית של יחסי הייצור בחברה, לבין אלו המתארים אותה כמונוטונית וחסרת פעולה, לא מספקת. בבחינת הז'אנר מדובר בהפרדה בין נטורליזם לראליזם, כאשר בכל ז'אנר מנתח לוקאץ' מספר יוצרים מרכזיים המייצגים אותו, ומעלה שאלות בנוגע לסיבות להבדלים, לרבות הביוגרפיה של היוצר, והשפעתה על יצירתו. מסקנתו היא שהטכניקה הספרותית היא השלכה של צבירת התאוצה של הבורגנות בעולם, כאשר הטכניקה הנטורליסטית אופיינית לבורגנות בשיא כוחה ואילו הראליסטית- לתקופת המהפכה. כך בנטורליזם מציין לוקאץ' את פלובר, קפקא, בקט וזולא כיוצרים שהמשמעות ביצירתם היא אסתטית, מתארת מציאות מרובת פרטים אך שלא מתקיימים בה הקשרים נסיבתיים הקוהרנטיים ביחס למציאות. אצל קפקא ובקט אף חל מיצוי לראיפיקציה של האדם, באמצעות הדמויות המנוכרות לעצמן. לוקאץ' אף מציין את טענתו של פלובר לפיה חטא כשהכניס ליצירתו דרמה, שהרי בעיניו המציאות סטטית. לוקאץ' כאמור חולק עליו- האידאולוגיה המרקסיסטית טוענת כי ההפך הוא הנכון. לעומת זאת מציין לוקאץ' תחת הז'אנר הראליסטי את טולסטוי, בלזק, סטנדל ודיקנס כיוצרי סיפורים המנהלים דיאלוג מול העולם, ושהאירועים בהם מתנהלים עם זיקה נסיבתית ביניהם. אצל טולסטוי לוקאץ' אף מזהה "עילוי אמנותי של ממש" כיוון שאינו משאיר בעלילה שום פרט שאינו מהווה רכיב בתמונת המציאות של הרומן. לראיה, בסצנה בין אנה לורונסקי מתקיימת אנלוגיה בין המירוץ החברתי של ורונסקי, קצין חובב הנאות, למירוץ הסוסים המתרחש ברקע.

Community content is available under CC-BY-SA unless otherwise noted.