(ניסיון) מאת אור :)

ג'יימסון, אלתוסר ולוקאץ' הם שלושה הוגים המנתחים את תפקידה של הספרות מפרספקטיבה תאורטית, שיש לה זיקה למרקסיזם. אף על פי כן, בשעה שהנחות המוצא של שני האחרונים נובעות מתיאוריות ספציפיות (לוקאץ' הוא מרקסיסט ואלתוסר ניאו- מרקסיסט), ג'יימסון אינו בוחר להזדהות עם פרספקטיבה תאורטית ספציפית, אלא מגיע לתיאוריה המרקסיסטית בתור הצעה לפתרון עבור בעיה היסטוריציסטית כללית, אותה מציג במאמרו "הלא מודע הפוליטי" (כיצד ניתן לאתר מעברים בין תקופות באמצעות יצירות שונות?). הנחת המוצא שלו היא שכל טקסט הוא אלגוריה פוליטית, אקט היסטורי בפני עצמו, שההיסטוריה תמיד נוכחת בו באמצעות גרעין לא מודע- "הלא מודע הפוליטי". הנחתו מעניקה "עצמאות יחסית" ליצירה ולבניין העל, כמהוות תיווך ולא שיקוף של המציאות. בכך חולקת השקפתו על הנחות המוצא של לוקאץ' ואלתוסר, התופשים את הספרות כנגזרת ממבנה העומק של המאבק המעמדי ותו לא. מבחינת ג'יימסון, הספרות לא אמורה להוות שיקוף של המציאות הקונפליקטואלית של המאבק המעמדי (ע"פ לוקאץ'), וגם לא מנגנון מדינתי אידאולוגי, המסתמך על הסכמה של הפרט ע"מ להפכו לסובייקט של המעמד ההגמוני (ע"פ אלתוסר). הספרות נוצרת במודע מתוך ניסיון להעניק פתרון מדומיין לסתירה ממשית המתקיימת במציאות. אותה סתירה יכולה לנבוע מהמאבק המעמדי, אך גם מעוולות חברתיים והיסטוריים כלליים. לצורך העניין, מציין את מחקרו של לוי סטראוס בנושא ציורי פנים של שבטים, בהם חלק שבירה מעניינת של סימטריה. בתופעה זו "הדמיון היוצר" הוא פתרון זמני לא-סימטריה, היינו אותה אפליה שוביניסטית, המתקיימת במציאות. בד בבד, גיימסון מדגיש שמדובר בפתרון זמני ותו לא, כיוון שככלות הכול לא מדובר במחאה פעילה, אלא בהתמודדות סימבולית.

ג'יימסון מציע אז מתודה פרשנית, המסתמכת על התאוריה המרקסיסטית, שכן רק פילוסופיה מובהקת של ההיסטוריה (המתגלמת בתיאוריה המרקסיסטית), מסוגלת לכבד את הייחודיות והשוני הקיצוני של העבר התרבותי והחברתי, תוך גילוי הסולידריות שבין קולותיו השונים. בכך הוא מקשר בין אלתוסר ולוקאץ'- מזהה את האידאולוגיה כמכוננת את מהות היצירה הספרותית, אם כי לאו דווקא משתקפת בה- אלא מתווכת על ידה לקורא. המתודה הפרשנית מתחלקת לאקט טקסטואלי, חברתי ודיאלקטי. האקט הטקסטואלי הוא תפישתי, מזהה את האידאולוגיה כמכוננת את הטקטים הסימבוליים של הטקסט (הנחת יסוד בתיאוריה המרקסיסטית). האקט החברתי נבנה באמצעות האידיאולוגמה (היחידה האידאולוגית הקטנה ביותר בטקסט, יכולה להתגלם לדוגמה בשימוש בלשון) שיש לאתר בצורתו של הטקסט, והמעברים ההיסטוריים המובלעים בה. האקט השלישי הוא דיאלקטי וטוטלי, גורס שעל הפרשנות להיות טופולוגיה של הצורות ההיסטוריות לאותה תקופה, כפי שהן מתגלמות ביצירה. ברמת המבנה הצורות תתגלמנה כז'אנרים, אופני ייצוג המתחרים זה בזה, כאשר כל אקט סימבולי יהיה תוצר של אותה תחרות. אי לכך, תכלית הספרות להציג את הטוטליות של המהלך הספרותי, אך במקביל גם להציגו כמתקדם לקראת נקודה מסוימת- המהפכה (נובעת מכך סתירה- משהו טוטלי אינו יכול להתקדם). לסיום, מדגיש ג'יימסון שהגישה ההיסטורית אותה הטקסט מנסה לתווך מתקיימת בו בלבד- לאו דווקא ביצירות אחרות מאותה תקופה, ולאו דווקא של אותה תקופה ספציפית בה נכתב (אלא גם בתקופות אחרות).

Community content is available under CC-BY-SA unless otherwise noted.