לפי בנימין, השקפת העולם המארקסיסטית מתארת את ההתפתחות ההיסטורית במונחים מטריאליים ומאשים את הקדימה הטכנולוגית והתיעוש המתעצם בהמרת הבסיס של יחסים אנושיים מערכים של רגש וסולידריות לתועלתנות ורווח אישי. בנימין טוען ששעתוק יצירת אומנות ממקומה הטבעי ומחוץ להקשרה הדתי מאבד את הערך הדתי והסנטימנטלי. ניתן להניח כי בנימין מביט בעין שלילית בהשלכות החברתיות של התופעה, ואת חוסר קיום יחסי הגומלין בין החברה לאמניה. בנימין טוען, שכל עוד שאומנות אינה שאובה מן הפולחן- ביסוסה הוא על הפוליטיקה. כמו איבוד ההילה ביצירות אומנות שונות, מונה בנימין היבטים בולטים של אבדן התהילה גם באומנות הקולנועית: 1. נוצר חוסר אינטמיות בין היצירה לקהל- בגלל האופצייה להציג תסריט בהיקף עצום 2. נוצר ניתוק בין הקהל ובין היצירה המקורית- היצירה מוגשת בתיוון של מצלמה, עורך ואפקטים. כך מאבד הקהל את הערכתו לשחקן והשחקן מאבד את המשוב הנחוץ לו מהקהל. 3. השחקן הופך להיות "כוכב"- "מוצר להמונים" 4. יצירת הביקוש ליצירה לא נעשית עוד על ידי ניוח ערכים מוסריים אלא בהטחת רצף תמונות בתודעת הצופה ואינה מתאפשרת התבוננות מפוכחת.

ע"פ ההשפעה המרקסיסטית מטרת הממסד היא להנציח את יחסי הממון בחברה תוך שכנוע ההמונים בנכונותם. על פי אבחוניו של בנימין, האמנות נשענת על פוליטיקה לאחר שאיבדה את הקשר עם הפולחן.

(אור:) טוב, באופן תמוה יצאו לנו תשובות די שונות. אני אציג את שלי במקביל אליך: החשיבה של בנימין נטועה בהנחות היסוד של אסכולת פרנקפורט, תיאוריה ניאו מרקסיסטית המאשימה את התקשורת והתרבות באי בוא המהפכה, משום שהתרבות מסתירה את טבעו האמתי של המשטר ומציגה את הסדר הקיים כנכון וכמובן מאליו (כדי הכחדת הביקורת). כמו כן, התרבות הינה בית חרושת ל"לחם ושעשועים"- טמטום ושטיפת מוח להמונים ע"מ למנוע חשיבה מורכבת (מיוחס לאמנות "הנמוכה", בשעה שהוגי האסכולה גם מכירים באמנות "גבוהה"- אמנות לשם אמנות). מאמרו "יצירת האמנות בעידן השעתוק הטכני" מגדיר את היצירה המודרנית באמצעות יצירתה עבור ההמונים באמצעות "שעתוק" (בכך היא נבדלת מהיצירות שקדמו לה, שהיה להן אפקט "הילה" ייחודי). בנימין מוצא את יצירת האמנות כמושפעת מבניין העל, אך גם כבעלת אוטונומיה יחסית. היא יכולה לבחור אם ברצונה לשתף פעולה עם האידאולוגיה השלטת, או לדגול באופציה מהפכנית. שיתוף פעולה לדוגמה הוא מגמת הראיפיקציה של שחקנים באמנות. זאת, בשעה שאת אי המענה ואף הערעור על אותה אידאולוגיה בנימין מסמן כאפקט "ההלם", שבאותה תקופה ניכר בעיקר בתופעות תרבותיות כמו הגיית המילה MERD בתאטרון הצרפתי והקובופוטוריזם הרוסי. בנימין יוצא מנקודת ההנחה של הטכנולוגיה כמניעה את גלגלי ההיסטוריה, ומצביע על שיאה של הטכנולוגיה בקולנוע. הלה מתאפיין בפוטנציאל הכפול שלו: מייצר הן את הרגל הצריכה, אך גם את הסחת הדעת ("ההרדמה") הביקורתית העשויה לעלות ממנו.כלומר, משום החזות המימטית שלו, קיימת משמעות גוברת לבחירתו האמנותית. בהקשר זה מבחין בנימין בין שני סוגי קולנוע. הסוג הראשון הוא הקולנוע הרוסי, המבצע פולטיזציה של האסתטי- מכיר ביצירה כבעלת אופי פוליטי ומקדם מטרות מהפכניות וביקורתיות, בעלות צביון קומוניסטי. לראיה, בחירתו לשלב לא רק שחקנים, אלא גם בני אדם "רגילים".מנגד, מציין בנימין כסוג שני את הקולנוע ההוליוודי, המבצע אסתיזציה של הפוליטי- הוא פשיסטי, מבטל את ההיסטוריה והעבר, ואת נוכחותו הפיזית של ההמון, ע"מ לדגול בשימור ריאקציונרי של הסדר הקיים. לראיה, מציין בנימין את תעשיית האשליות והכוכבים ההוליוודים, כ"תודעה כוזבת", המסמאת את ההמונים משטיפת המוח של הקולנוע ההוליוודי.

Community content is available under CC-BY-SA unless otherwise noted.